חודש של פלייאוף מאחורינו ו-8 הקבוצות החזקות בליגה מתנגשות זו בזו מדי לילה במלחמה על הזכות להופיע בגמרים האזוריים. לטעמי, הפלייאוף עד עכשיו בהחלט עונה על הציפיות, כשהיו לנו סדרות חד צדדיות אבל גם כאלו שהגיעו למשחק שביעי, וכל הקבוצות בסיבוב השני עדיין בתמונה. והלילה…

03:30 שעון שדות מיכה, הרקטות מיוסטון – הלוחמים מגולדן סטייט, גולדן סטייט מובילה 0-2

אז מה היה לנו?

מצד אחד, יוסטון נמצאת במצב רעוע יחסית לקבוצות שנותרו בפלייאוף, מאחר והינה היחידה שטרם ניצחה בסיבוב השני. מצד שני, אפשר לטעון שהלוחמים שמרו על הביתיות, כצפוי, ושיוסטון יכולה להשוות את הסדרה אצלה בבית. משני הצדדים ניתן להסכים שהמשחק הקרוב הוא בבחינת להיות או לחדול עבור הארדן והחבורה, מאחר והסיכוי לחזור מפיגור 3-0 בסדרה בכלל, ומול הלוחמים בפרט, הינו קלוש ביותר.

המאצ' אפ בין הקבוצות הללו – על השחקנים, המאמנים, שיטות משחק ואפילו התרבות הארגונית –  מלווה אותנו כבר לפחות שנתיים, והסדרה הזו נותחה לעומק על ידי נמרוד איתן, אז בשלב זה של המאבק ננסה להתמקד בשני המשחקים ששוחקו עד כה, כשהראשון היה משחק תחרותי מאד שהוכרע רק בשניות הסיום ובהשפעת החלטות שיפוט, נכונות או שלא, ובשני, משחק שהתאפיין בפציעות רבות, גולדן סטייט הפגינה דומיננטיות וניצחונה כמעט ולא הוטל בספק. ברשותכם, נשים את ה"רעש" במשחקים הקודמים – העבירות והשיפוט – מאחורינו, ונתמקד בכדורסל נטו. לא בהכרח שכדורסל נטו אכן יקבע את גורל הסדרה, אבל אני פשוט מעדיף לדבר על כדורסל ולא על פוליטיקה של כדורסל.

בחינת הנתונים הסטטיסטיים של שני המשחקים ביחד מעלה מספר נקודות מעניינות (הנתונים להלן הם ממוצע למשחק בסדרה עד כה אלא אם נאמר אחרת):

ה-%eFG של יוסטון גבוה מזה של גולדן סטייט (54.6%/53.6%), תוצאה מפתיעה למדי בהתחשב בכך שיוסטון הפסידה בשני המשחקים. גולדן סטייט, על שלושת צלפיה ההיסטוריים, קולעת פחות טוב מיוסטון בסדרה הזו ועדיין מצליחה לנצח. הכיצד? חלק מההסבר טמון בכך שהלוחמים קלטו כ-8 ריבאונדים יותר מיוסטון, 6.5 מהם בהתקפה! ולכן הצליחו ליצר יותר נקודות.

מי שאחראי לכך, במידה רבה, הם דריימונד ואיגי הקולטים 4 ו-3 כדורים חוזרים בהתקפה. זאת ואף זאת – איגי, עם 15 נק', מוביל את הקבוצה עם %eFG של 84% (!), ודריימונד, גם הוא עם כ-15 נק', אחריו עם 68%, כשדוראנט, סטף וקליי עם כ-50% לכל אחד.

כלומר, לא על שלישית צלפים היסטוריים לבדה תחיה הקבוצה, ואובדן העומק שאפיין את הלוחמים בשנים הקודמות מגדיל את משקלם של דריימונד ואיגי במשוואה הקבוצתית. שניהם שחקנים שלעתים זכו לביקורת על יכולתם ומידת המוטיבציה שלהם במהלך העונה הסדירה, ונראה ששניהם הגיעו לסדרה הזו חדים וממוקדים, ובמידה רבה הם גם עושים את ההבדל.

אם מסתכלים על הדקות – דוראנט עם 44, קליי ודריימונד עם כ-40, סטף ואיגי עם כ-35, והרבה אחריהם שון ולוני עם כ-15, מקינזי עם כ-10 וג'רבקו ובוגוט עם כ-5. ברור שחמשת ההמפטונים משחקים הכי הרבה דקות. כמה זה הכי הרבה? 80% מהדקות של הקבוצה, כלומר כ-38 דקות לכל אחד מהם. וואו… אפשר כמובן להסביר זאת הן בחולשת הספסל, הן בפציעתו של קאזינס, והן בכך שחמשת ההמפטונים מהווים את המאצ'-אפ המועדף על קר מול הרוקטס, אבל כך או אחרת מדובר ברוטציה קצרצרה אפילו יחסית ל… יוסטון וד'אנטוני הידועים ב"קצרצרותם" בפלייאוף.

ולא מדובר רק בדקות – ההמפטונים זרקו 84% מזריקות השדה של גולדן, וקלעו 86% מקליעותיה של הקבוצה מהשדה. השחקנים שאינם מההמפטונז זרקו רק שתי זריקות משלוש לאורך כל הסדרה, והחטיאו את שתיהן.

המסקנה מהנתונים דלעיל היא שגולדן סטייט רגישה באופן גבוה מהרגיל לפציעה של כל אחד מחמשת השחקנים המובילים שלה בסדרה. תמיד ידענו שפציעה של סטף או של דוראנט יכולה לחרוץ את גורלה של גולדן סטייט לשבט, אבל בסיטואציה הנוכחית מספיקה פציעה של איגי, שחקן לא צעיר, כדי להביא גם היא לאותה תוצאה. אם נוסיף לזה את הקרסוליים של סטף וקליי נגלה שאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה תלויה במידה רבה ביכולתה לשמור על בריאותם של חמישה אנשים שגילם הממוצע הוא 30. לא פשוט.

ועם הדקות, וההגנה המתחייבת מול קבוצה כמו יוסטון, מגיעות גם העבירות – סטף עם 5, דוראנט ואיגי עם 3.5, קליי עם 3 ודריימונד עם 2. העבירות של סטף בהחלט משפיעות לרעה על הקבוצה, והן מהוות "בונוס" נחמד ליוסטון, שמתמקדת בסטף ממילא כחלק מהתכנית ההתקפית שלה. גם אם נניח שדריימונד זכה להקלות מטעם הזברות, עדיין מפתיע, אותי לפחות, שיוסטון לא הצליחו להדביק לו עבירות נוספות, ובהחלט יתכן שהסטטיסטיקה הזו "תתיישר" במשחקים הקרובים.

אצל יוסטון המצב מעט מאוזן יותר – חמשת השחקנים המובילים משחקים כ-72% מהזמן (36 דק' בממוצע לשחקן) מול 28% של השאר (12 דק'), כלומר זו עדיין יוסטון קצרת הרוטציה, אבל הלוחמים כל כך הקצינו שיוסטון נראית ארוכה יחסית. בתוך החמישייה המובילה טאקר מוביל עם 40 דק' למשחק (האימונים עם הקומנדו הימי בחופי חולון הוכיחו את עצמם, מסתבר), כריס פול עם 38, הארדן וגורדון עם 36 וקאפלה עם 30. החמישה שאחריהם כוללת את האוס, שמפרט וריברס עם 12, גרין וננה עם 9 ופאריד עם 3.

גם בזריקות ובקליעות יוסטון פחות תלויה בחמישייה המובילה שלה שאחראית ל-80% מהזריקות ומהקליעות (יחסית ל-84%/86% אצל הלוחמים).

נקודות מעניינות למשחק הלילה ולהמשך הסדרה

התלות של גולדן בהמפטונז היא מוחלטת. ירידה, ולו קלה ביותר, בתוצרת של החמישייה הזו, יכולה להביא להפסד של הלוחמים, כמעט ללא יכולת תגובה מצידם. אני לא רואה שפנים בכובע של קר, למעט אולי ג'ורדן בל, אבל משום שהנ"ל הועבר לבידוד הרמטי בסוף הספסל, אין לצפות שיצא משם.

אז ברור שצריך להפחית את פגיעתם של ההמפטונז, אבל זה, כידוע, easier said than done, בדיוק בגלל האיכות של כל אחד מהם בנפרד ושל כולם ביחד. מה כן אפשר לעשות? בעיקר לנסות להתיש אותם. זה לא אומר שיוסטון צריכה להגביר את קצב המשחק, אבל כן אומר שבמשך 17 השניות האלה שהארדן מכדרר האחרים צריכים להתרוצץ, להחליף, לחתוך, לצאת ולהיכנס, ולהכריח את הלוחמים לרוץ אחריהם לכל פינה נידחת. המחליף הממוצע של יוסטון טוב יותר מהמחליף הממוצע של גולדן ועדיף להם להתיש את חמישיית הגולדנים גם במחיר של התשתם הם.

אמרנו שלא נתייחס ל"רעש", אבל אני לא יכול שלא לחשוב שהפונקציונליות האנליטית של המורי-בול עלולה להביא את הרוקטס למסקנה שגם הרחקה של אחד מחמשת המופלאים יכולה לעשות את ההבדל, ולו במשחק נתון. כך למשל עימות בין פאריד, נניח, לדריימונד, בסופו יורחקו שניהם, תוצאה שלא תפגע ברוקטס, אבל בהחלט תפגע בלוחמים, הוא לא תרחיש שהייתי נותן לו אחוזים של גבינת קוטג'. נראה מה יהיה.

קלינט קאפלה – 9 נק', 8 ריב' (2 בהתקפה), וחסימה אחת ל-30 דק' במשחק. אלה לא נתונים מזעזעים, אבל זה לא קאפלה שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות. אפשר וצריך לתת קרדיט על כך לדריימונד גרין, אבל קאפלה יכול יותר מזה, ושיפור שלו קריטי להצלחה של יוסטון. אם הוא לא משתפר ד'אנטוני יצטרך לבחור בין לתת צ'אנס לננה, ששיחק קצת, ולפאריד, שבקושי שיחק, לבין לעבור לסמול בול. לשחק סמול בול מול גולדן סטייט אומר להתמודד איתם בדיוק בחוזקות שלהם וקשה לי לראות את זה עובד לאורך זמן. אם יש חולשה לגולדן, בעיקר בלי קאזינס, היא טמונה בצבע, והמורי-בול גם הוא מברך על הצבע, כך שקשה לי לראות את יוסטון הולכת על סמול-בול לדקות ארוכות.

כבר ציינו שיוסטון נמצאת בנחיתות בולטת בריבאונד ההתקפה – רק 6.5 כאלה למשחק, כלומר פחות משניים לרבע. אז נכון שהשלשות שיוסטון ממטירה נוטות ליפול רחוק מהסל, אבל עדיין מדובר בנתון מפוקפק למדי מול חמישיית הסמול בול של גולדן סטייט. ושוב, קאפלה יצטרך להתעלות כאן.

אוסטין ריברס – עקב מחלה הג'וניור שיחק רק במשחק השני. מצד אחד, הוא שיחק 24 דקות, וקלע 14 נקודות ב-eFG מהמם של 87.5%. מצד שני הוא מוביל את הקבוצה בכל הקשור לאיבודי כדור ולדיפנסיב רייטינג (130 נקודות בהשוואה ל-116 של הקבוצה). אז האם שווה להמר עליו? לא יודע. קשה לי להאמין שישמור על האחוזים האלה בהתקפה, ואני לא רואה סיבה שישפר את ההגנה, אז אם אני ד'אנטוני אני פשוט בודק אותו לכמה דקות ברבע הראשון ומתגלגל משם.

קרי עד עכשיו עם 25% לשלוש. אפשר לתת על כך קרדיט להגנה של יוסטון אבל, בהנחה שהאצבע הפרוקה החלימה, אפשר גם להניח שהאחוז הזה יעלה בהמשך. הארדן, עם 30% לשלוש ושריטה בעיניים, כנ"ל. האוס עם eFG של 25% (1/6 מהשדה), ושומפרט עם 18% (1/8 מהשדה) סובלים גם הם מההגנה הלוחמת, אבל גם האחוזים שלהם אמורים להתיישר.

שורה תחתונה – הניתוח דלעיל אומר שיוסטון עדיין יכולה להשתפר ושגולדן יכולה להתעייף. הביתיות, והקריטיות, הן מוסיפות ואומרות שהלילה יוסטון תנצח.